Berakhoth
Daf 52b
כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וְאֵין כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. מַה כָּתוּב בָּהּ לְפָנֶיהָ כִּי שֵׁם י֨י אֶקְרָא הָבוּ גּוֹדֶל לֶאלֹהֵינוּ. כְּתִיב בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ וְאֵין כָּתוּב לְפָנָיו. מַה כְּתִיב לְאַחֲרָיו וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמְנַייִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה וְאֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אַתְיָא שֵׁם שֵׁם לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנָיו אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְפָנָיו. וּמַה 52b שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה כְּרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעְאֵל קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו תּוֹרָה שֶׁהִיא טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן תּוֹרָה. מָזוֹן מַה. אִם תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ טָעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אֵינוֹ דִין שֶׁטָּעוּן בְרָכָה לְפָנָיו. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן אָמַר כִּי הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרוּאִים. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר וַעֲבַדְתֶּם אֶת י֨י אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. אֵימָתַי הוּא קָרוּי לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. עַד שֶׁלֹּא אָכַלְתָּ. רִבִּי אוֹמֵר מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל וְשָׂבֵעַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכֹל לֹא כָּל שְׁכֵּן. עַד כְּדוֹן מָזוֹן. תּוֹרָה מַה. אִם מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ אֵלָּא חַיֵּי שָׁעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא חַיֵּי עַד לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
Traduction
Pour la lecture de la Loi, il est dit (474)''(Megila 4, 1). Cf. Mekhilta, section Bô, ch. XV; Midr. Rabba sur (Dt 8) et sur Samuel, ch. 13.'': on prononce une bénédiction préalable, mais il n’est rien dit au sujet d’une deuxième formule à réciter après. Où est-il dit qu’il en faut une auparavant? Dans ce verset (Dt 32, 4): Lorsque j’invoque le nom de Dieu, acclamez les grandeurs de notre Dieu. Pour le repas, il est dit de la réciter après, mais il n’est rien dit au sujet de la prière d’avant; et ce qui prouve qu’il faut la prononcer après, c’est qu’il est dit: Tu mangeras, tu te rassasieras, puis tu béniras Dieu. Comment sait-on qu’il faut appliquer à la Tora le précepte relatif au repas, et vice versa? R. Samuel bar-Nahméni répond, au nom de R. Jonathan, que cette application se fait par la confrontation des termes, identiques de part et d’autre (et l’on en déduit aussi les prières secondaires); de même que la mention du nom de l’Eternel pour la Loi, indique une prière auparavant, de même la mention analogue pour le repas indique la même chose; et de même que le précepte légal indique pour le repas une bénédiction à réciter après, de même il en faut une semblable pour la lecture de la Loi. Jusqu’à présent on adopte le procédé d’interprétation de R. aqiba; quant à Ismaël, il dit, par l’organe de R. Yohanan, qu’il est possible de prouve l’obligation de dire ces bénédictions par le raisonnement a fortiori: si, pour le repas, qui n’exige pas (légalement) une bénédiction préalable, il en faut une après, à plus forte raison en faut-il une après la lecture de la Loi, pour laquelle il est prescrit déjà d’en dire auparavant. Voilà qui détermine les principes à suivre pour la Loi. On Fait ensuite un raisonnement tout analogue pour démontrer qu’il faut dire aussi une bénédiction avant le repas. R. Isaac et R. Nathan citent chacun un verset à l’appui de ces déductions. Le premier rappelle le verset (1S 9, 13): car il bénira le sacrifice, puis les invités mangeront (où la bénédiction est préalable). Le second dit qu’il est écrit: Vous servirez l’Eternel votre Dieu, et il bénira ton pain et tes eaux (Ex 23, 25), ce qui signifie quoique ce soit ton pain, il faut reconnaître, avant d’en manger, à qui tu le dois. Rabbi ajoute ceci: si, après avoir mangé et s’être rassasié, il faut bénir Dieu, à plus forte raison le faut-il lorsqu’on a faim et que l’on va pour s’attabler. Voilà qui explique les règles du repas. Pour motiver les prescriptions concernant la Loi, on raisonne ainsi: si, pour la nourriture qui pourvoit à notre existence éphémère, il faut réciter des bénédictions avant et après, il en faut à plus forte raison pour la Loi qui représente la vie éternelle.
Pnei Moshe non traduit
כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. כלומר למדנו מן הכתוב לברך על התורה לפניה כדדריש מקרא כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו ואתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב אבל אינו כתוב לברכה לפניו:
ומנין וכו' אתיא שם שם לג''ש. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר''ע דדריש מג''ש:
כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל לא דריש לה מג''ש אלא מקל וחומר כדקאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו':
עד כדון. לא שמענו מק''ו אלא תורה וברכה לאחריה מק''ו ממזון:
מזון מה. מה למדנו למזון לברכה שלפניו וקאמר דנמי ילפינן איפכא ק''ו מתורה וכו':
שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:
ר' יצחק ור' נתן פליגי ר' יצחק אמר. מהכא למדנו לברכה לפניו למזון דכתיב כי הוא יברך הזבח ואח''כ וכו':
ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וכו':
אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר לאימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק''ו מתורה אלא מגופי' למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
עד כדון. לא שמענו אלא למזון:
תורה. מנין למדנו דהשתא לרבי דילפינן למזון מק''ו מלאחריו שיהא טעון גם לפניו וא''כ תו לא מצינן למילף תורה מק''ו ממזון מה אם מזון שאינו טעון ברכה לפניו מן הכתוב וכו' כדלעיל שהרי נלמד מק''ו וא''צ קרא לרמז וברכה לתורה מנין וקאמר דאכתי ילפינן מהאי ק''ו ממזון מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכו' וילפינן מהאי ק''ו לברכה שלפניה ולברכה שלאחריה:
Berakhoth
Daf 53a
משנה: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין עַד כְּזַיִת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד כְּבֵיצָה.
Traduction
Les femmes, les esclaves et les enfants ne sont pas comptés pour former le nombre légalement exigé pour la prière en commun (479)Il faut dix hommes pour constituer le minian (compte religieux).. Combien faut-il avoir mangé pour que ce manger entraîne l’obligation de la prière en commun? Au moins la valeur d’une olive; selon R. Juda, la valeur d’un œuf.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נשים. אפי' עם בעליהן אין מזמנין עליהן שאין חברתן נאה ועבדיס משוס פריצותא דשטופי זימה הן:
וקטנים. בהו איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דסברי דדוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואיכא דסברי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י''ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות וזהו נקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפי' יודע למי מברכין ובגמרא מפרשינן לה. ובנשים יש סוברין שמזמנות לעצמן וכן עבדים מזמנין לעצמן אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:
עד כזית. וכן הלכה ולא כר' יהודה דאמר עד כביצה:
רִבִּי זְעוּרָא בְּעִי אִילֵּין שָׁלֹשׁ קְרוּיוֹת מַה אַתְּ עֲבִיד לוֹן. כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת. אוֹ כִשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִין תַּעַבְדִּינוּן כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת. הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה. וְהָאַחֲרוֹן בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה. וְהָאֶמְצָעִי אֵינוֹ מְבָרֵךְ כָּל עִיקָּר. אִין תַּעַבְדִּינוּן כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִילוּ הָאֶמְצָעִי מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּימִי לֹא לָֽמְדוּ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא לְרַבִּים. 53a וְאִם לְרַבִּים אֲפִילוּ בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לֹא יְבָרֵךְ. אָמַר רִבִּי אַבָּ מָרִי אַחֲוֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי עֲשָׂאוּהָ כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה. מַה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה. אַף זוּ טְעוּנָה בְרָכָה.
Traduction
R. Zeira demande (à propos de ces diverses comparaisons entre le repas et la lecture de la Loi): Comment considérer (pour les formules) trois lectures de la Loi faites successivement? Est-ce à trois individus qui auraient mangé ensemble (et dont l’un prie pour tous), ou à trois individus ayant mangé séparément (et priant de même)? Faut-il les comparer au premier cas, de sorte que le premier lecteur dira la bénédiction antérieure, le troisième la formule finale, et le second rien? Ou est-ce semblable au second exemple, auquel cas le lecteur médial dirait comme les autres une bénédiction avant et une autre après? R. Samuel bar-Abdoma répond: l’on ne déduit les règles pour la lecture de la Loi, d’après celles du repas, que par rapport au grand nombre; aussi une seule personne (pas plus que la 2ème et la 3ème) ne dira pas la bénédiction de la lecture. R. Aba-Maré, frère de R. Yossé, dit: On la considère à l’égal des autres prescriptions de la Loi, et il faut dire, en l’exécutant, une bénédiction comme pour toutes les autres.
Pnei Moshe non traduit
אילין שלשה קרויות. מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה במנחה בשבת וכן בשני וחמישי ובעי ר''י השתא דלמדנו לברכה בתורה ממזון מה את עביד לון כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי להון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' וכלומר לא כשלשה כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ''מ מן הבעיא:
אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת. דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא''כ הואיל וכאן וכאן לשלשה הוא דתקינו מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו כאחת וכמו דהתם אחד מברך לכולן ה''נ בדין היה שיהא אחד מברך בשביל כולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה בתורה ובין לברכה שלאחריה ממזון וכדרבי וא''כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי ובימי חכמי המשנה לא היו נוהגין כל א' וא' לברך לפניה ולאחריה כדתנן בריש פ''ד דמגילה הפותח והחותם וכו' ועל כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי כדאמרן אלא שהאמצעי אינו מברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה מן האחרון וכעין דין ברכת הזימון:
אין תעבדינון כג' שאכלו זה בפני עצמו וכו'. או דנימא דמדמינן להו לאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' צריך לברך בפני עצמו וה''נ אף האמצעי מברך לפניו ולאחריו דהשתא הוו אינהו כל אחד ואחד בפני עצמו כמו דהתם ואינן בכלל דאמרו שם הפותח והחותם וכו' ומהו:
לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. בתמיה דלדידך דאת בעי אם מדמינן להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי ואם לרבים הוא דלמדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך כלומר אפי' ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא''כ ברכת התורה ליחיד מניין:
אמר ר' אבא מרי. אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לר' זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן ולא איפשיטא הבעיא:
אָכַל דְּמַאי. הֲדָא אָֽמְרָה אָכַל פֵּירוֹת סָפֵק נִיתַקְּנוּ סָפֵק לֹא נִיתַקְּנוּ מְזַמְּנִין. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אַחֲוֵי דְּרִבִּי בְּרֶכְיָה. בְּשָׁעָה שֶׁגָּֽזְרוּ עַל הַדְּמַאי רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ הָיוּ מַכְנִיסִין לְבָתֵּיהֶן. וַיי דָא אָֽמְרָה דָא כּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו. וְאָהֵן כּוּתִי לָאו סָפֵק הוּא. אָמַר רִבִּי אַבָּא תִּיפְתָּר כְּמַן דָּמַר כּוּתִי כְגוֹי דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּתִי כְיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.
Traduction
Celui qui a mangé des produits douteux, etc.'' Peut-on déduire d’ici l’autorisation d’admettre celui qui a mangé des fruits dont il est soupçonné de n’avoir pas prélevé des dîmes pour les lévites et les oblations pour les prêtres (476)Il s'agit d'élucider une halakha, un cas particulier, que l'on compare d'abord au Demaï ensuite au cuthéén. Ni l'une, ni l'autre comparaison, n'est trouvée juste. La question n'est pas résolue., etc.? R. Simon, frère de R. Berakhia, dit (477)(Orla 2, 1).: lorsqu’une ordonnance fut promulguée au sujet de ces fruits douteux, qui défendait de les porter au marché avant les prélèvements légaux, la plupart des paysans rentraient leurs produits chez eux (ce qui fait supposer qu’ils suivaient les préceptes de la Loi). Comment se fait-il qu’il soit dit dans la Mishna de pouvoir s’adjoindre un Samaritain pour compléter le nombre légal nécessaire à la prière du repas en commun? -N’est-il pas d’une fidélité juive douteuse? -On admet, répond R. Abahou, qu’il est considéré en tout comme israélite; car on a enseigné que selon Rabbi, c’est un étranger; mais, selon R. Simon ben-Gamliel, il est considéré comme israélite en tout (478)''(Demai 6, 11); (Sheqalim 1, 1).''.
Pnei Moshe non traduit
אכל דמאי. דקתני במתני' דמזמנין עליו אע''ג דהוא ספק מעושר ספק טבל א''כ הדא אמרה דאף באכל פירות שלו וספק אם נתקנו אם לא נתקנו מזמנין עליו:
אמר רבי שמעון. לא היא דמהכא לא שמעינן מידי דשאני דמאי דבשעה שגזרו על דמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן כלומר שהיו מכניסין לבית שהבית קובע למעשר ורוב עמי הארץ היו נזהרין להכניס לבתיהן כדי שיהו נקבעין למעשר והיו מעשרין וכיון דרוב עמי הארץ מעשרין היו לפיכך הקלו בדמאי אבל ספק נתקן ספק לא נתקן בפירות של בעל הבית בעצמו לא מצינן למילף מדמאי:
ויי דא אמרה. ומהיכן שמענו האי דינא דספק דקאמרת:
דא. מזה למדנו דקתני כותי מזמנין עליו ואהן כותי לאו ספק הוא בתמיה דודאי כותי ספק מעשר ספק אינו מעשר א''נ ספק כגוי הוא או ספק ישראל ואפ''ה מזמנין עליו וה''ה בספק פירותיו של בעל הבית:
תיפתר כמאן דמר כותי כישראל כצ''ל. מתני' כהאי מ''ד אתיא דס''ל כותי כישראל הוא דפלוגתא דתנאי היא. דתניא כותי כגוי דברי ר' רשב''ג אומר כותי כישראל לכל דבר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source